26צדקה ממני צדקה בדבריה ממני היא מעוברת. הוסיף מלת בדבריה אחר מלת צדקה גם הוסיף היא מעוברת אחר מלת ממני מפני שבזולת תוספת מלת בדברי תהיה מלת צדקה דבקה עם מלת ממני ויהיה פירושו צדקה יותר ממני כמו ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני ואין זה נופל פה אבל עם תוספת מלת בדבריה תהיה מלת צדקה דבקה עם מלת בדבריה שיהיה פירושו שהיא צודקת בדבריה ומפני שנשארה מלת ממני לבדה ואינה מורה על ענין כלל הוצרך להוסיף עליה היא מעוברת ותהיינה שתי מלות צדקה ממני שני משפטי' האחד שצדקה בדבריה והשני שממני היא מעוברת וכך הוא גם כן לדעת רז"ל שדרשו שיצאת בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים רק שבמקום ששני המשפטים יהיו של יהודה יהיו לדעת רז"ל האחד של יהודה והאחד של הקב"ה ומה שהכריח את רז"ל לומר שהאחד הוא של הקב"ה ולא שיהיו שניהם יחד של יהודה הוא משום דמנא ידע יהודה לומר שממני היא מעוברת שמא מתוך שהיתה פרוצה ביותר הפקירה עצמה לכל כדמשמע מאיה הקדשה היא בעיני' שפירושו המזומנת לכל ובאו עליה גם אחרים ונתעברה מהם שהרי בסוטה פרק קמא פריך הגמרא הכי ומשני יצאת בת קול ואמרה ממני יצאו כבושים כלומר דברים נעלמים שנגזרו לפני בעבורה:27כי בדין עשתה על אשר לא נתתיה. כבר פירשתי זה בפסוק כי על כן ראיתיך פניך כראות פני אלהים:28י"א לא הוסיף וי"א לא פסק. טעם האומרים לא הוסיף מפני שכבר קיים זרע לבניו ולא רצה להיות עמה יותר אע"פ שהיתה אשתו גמורה כדת וכהלכה וטעם האומרים לא פסק מפורש בסוטה אמר שמואל סבא חמוה דרב שמואל בר אמי משמיה דרב שמואל בר אמי כיון שידעה שוב לא פסק ממנה כתיב הכא ולא יסף וכתיב התם קול גדול ולא יסף ופרש"י כיון שידע בה שהיא צדקת ולשם שמים נתכוונה שוב לא פסק ממנה:
